במאי 2008 התקיים סיור בשכונה של ארגון "בתים מבפנים".
ערן נויפלד פרסם כתבה על הסיור בבלוג שלו, עלילות נויפלד בעיר זרה.
ערן אישר לנו לפרסם את הכתבה המלאה והיא מובאת להלן. קישור זה מוביל לכתבה המקורית בבלוג של ערן.

מה אני אגיד לכם? פעם ידעו לבנות. פעם היה להם חזון. פעם היו פה אנשים רציניים. פעם כשבנו פה שכונות ולא רק סיירו כל היום בבתים של אנשים אחרים. מה זה הרעיון הזה? מאוד לא מנומס ובטח לא פולני!

 האדריכלים דני פרייס ומוטי בודק מסבירים לקהל הקשוב

 בין השבילים של רמת אביב הירוקה

תוכניתה המקורית של רמת אביב הירוקה השתרע סביב הרחובות חיים לבנון, ברודצקי ורידינג (זהו שמם כיום). לרוברט בנט, מתכנן השכונה בתחילת שנות ה-50, היו אילוצים שהוכתבו מלמעלה, אבל גם כמה עקרונות חשובים שהתווה לעצמו:

• מגוון של בתים ובניינים
• תכנון עבור אוכלוסיה הטרוגנית (צעירים, זקנים, משפחות קטנות וגדולות, אמנים…)
• עירוב שימושים (מגורים, מסחר, מקומות ציבוריים)
• מוסדות ציבור בתוך השכונה
• אפשרות לחצות את השכונה מקצה לקצה מבלי לחצות אף כביש
• תכנון נוף במסגרת התכנון האדריכלי

וכך היה. התוכנית כללה דירות בגדלים שונים בבתים חד קומתיים, דו ותלת קומתיים. כל השטח הכלוא בין הרחובות ברודצקי לחיים לבנון לא נחצה ע"י אף כביש אחר. כל הדרכים הפנימיות הן ללא מוצא, ולצידן חוצות את השכונה "אצבעות ירוקות". הגישה לבית הספר, למתנ"ס, לבית הכנסת ולמוסדות אחרים אפשרית ללא חציית אף כביש. הדרכים הפנימיות והגינות הקטנות והבינוניות בינהם סיפקו מרחבים ציבוריים פתוחים ושקטים יחסית לכלל התושבים. אפילו בית האבות של השכונה היה כבר בתכנון המקורי שלה!

בית האבות והגינה שלצידו ברמת אביב הירוקה

הבית הדו קומתי שבו גרה גולדה מאיר ברמת אביב הירוקה

בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הלכה השכונה והזדקנה ועלה הצורך לחדש אותה. בצעד, שהאדריכלים מנחי הסיור הגדירו "חכם ביותר", החליטה העירייה לקדם תוכניות הרחבה שונות (בניגוד לבון-טון הקיים היום של פינוי בינוי). הוספת עליית גג, מרתף או הרחבה של חדרים אפשרה למשפחות גדולות יותר להשאר בשכונה, להוריש את הדירות לדור הבא, לפתוח משרד קטן ליד הבית או פשוט לשפר את תנאי הדיור. ציפוף השכונה מצד אחד, תוך שמירה על מרחקים בין בניינים ושטחים ציבוריים מצד שני איפשר לנצל תשתיות קיימות (כמו בתי ספר) בצורה יעילה יותר מבלי לפגוע באיכות החיים של התושבים. למרות השמירה על השטחים הציבוריים והגינות, צפיפות השכונה עולה על המינימום הנדרש בחוק (תמ"א 31).

מתוך הסיור עלה שהגינות המשותפות בכל בניין והגינות והשטחים הציבוריים נותנים מרחב נשימה לכל פרט בנפרד ומצמצמות את הצורך הפסיכולוגי ב"גינה גדולה משלי". באחת מאותן אצבעות ירוקות שתכנן בנט, משתמשים היום גם הזקנים מבית האבות הסמוך, גם סטודנטים הגרים במעונות הצמודים, גם ילדים שחוגגים יומולדת. יש אפילו מקרים שבהם בניינים ביקשו מהעירייה רשות לתחזק ולפתח גינה ציבורית שיבשה על חשבונם. אלא שהעירייה מסרבת מטעמים של חזקה והשתלטות על שטחי ציבור.

אחת ההרחבות של בניין רכבת ברמת אביב הירוקה

אחת הגינות הצמודות לבתים המשותפים ברמת אביב הירוקה

תוכנית ההרחבות אפשרה לשכונה להיות מגוונת והטרוגנית - ובזה הצלחתה. יש בה גם ילדים ובתי ספר, גם מבוגרים, גם משרדים ועסקים קטנים, גם מקומות מסחר ובילויים קטנים, גם בעלי דירות וגם שוכרים, גם צעירים וגם זקנים. חלק מהבניינים במצבם המקורי משנות ה-50, חלק הורחבו בתוכנית הראשונה, חלק בתוכנית השניה - לפי צורך, לפי יכולת, לפי תנאים נוספים. יש בנינים בני קומה אחת שהורחבו, יש כמה קומות, יש כמה בנינים בני 6 ו-8 קומות, יש גם 12. אז נכון, זו לא שכונת וילות אחידה ויפה. ומוזר לראות בנינים עם הרחבות לא סימטריות, אבל השוני והאבולוציה המתמשכת שלה הם הסיבה שהיא עדיין חיה, נושמת ובועטת.

תחשבו מה קורה בישובים ובשכונות הומוגניים מידי: בוא נאמר ש-80% מהאוכלוסיה הן משפחות עם 2-3 ילדים בבית פרטי בן 200-300 מ"ר. היום הילדים ממלאים את כל הבתים וגם נאמר 3 בתי ספר. מה יקרה עוד 12 שנה שכל הילדים יעזבו את הבית (מן הסתם למקומות בהם יש דירות קטנות להשכרה)? תיוותר שכונה עם הרבה בתים גדולים בהם גרים רק זוג הורים, ושניים וחצי בתי ספר שעומדים ריקים. לא חכם מבחינה תכנונית.

מצד שני, אין ספק שהשכונה התייקרה בשנים האחרונות, ואינה זמינה לכל אחד. האדריכלים העריכו שבין שליש לחצי מהדירות בשכונה הן בבעלות חדשה של אוכלוסיה חזקה יחסית. וזו עדיין משתלבת באופן טבעי בשכונה - אין בינתייים דירות פאר או וילות שנבנות כאן. אבל יש הרחבות שנראות ככה: הקצה גדול ומחולק לשתי דירות גדולות מאוד, מאחור המשך הבנין קטן ומקורי:

חתיכת הרחבה, הבניין הקטן מאחור הוא למעשה אותו בניין רכבת שלא הורחב

ומה צופן העתיד? ובכן ססמאות הפינוי בינוי נשמעות בכל פינה, ובעיקר מקדמים אותן אינטרסנטים שמחפשים רווחים. מבחינה תכנונית והתחדשות עירונית, טוענים האדריכלים, אין לכך הצדקה. אפשר לבנות בכמה מקומות לגובה הקיים כבר בשכונה (6 או 8 קומות), אפשר לאשר הרחבות שלא נוצלו בעבר כדי לחלק שטח בן 200-300 מ"ר לדירות נפרדות ולא רק כדי להרחיב דירות קיימות. ברור שלכל הרחבה וציפוף נדרשות תשתיות מתאימות (מישהו אמר חניה?), אבל העובדה שהתכנון של רוברט בנט עומד בהצלחה נאה 50 שנה אחרי, מראה שאם רוצים - יכולים.

לעומת זאת, את העבר הרבה יותר קל לתאר ולברר. את התמונות הבאות צילם בן ציון קריגר עת נכנס לדירתו החדשה בבניין הגבוה הראשון בארץ (12 קומות) בפיכמן 2 רמת אביב הירוקה ב-1962:

מבט מזרחה לאורך רחוב רידינג. הבניין הרחוק היחיד הוא תחילתה של אוניברסיטת תל אביב

מבט צפון מזרח: על שורת העצים יבנה יום אחד קניון רמת אביב, ורק מעט בניינים נמצאים בצידו הצפוני של רחוב איינשטיין

מבט צפונה על הבתים שמעבר לרחוב אינשטיין. הדרך האלכסונית בצידה השמאלי של התמונה היא כביש החוף!